שרירן ברחם: המדריך המקיף לאבחון, תסמינים וטיפול

שרירנים ברחם הם אחת הסיבות השכיחות ביותר שבגללן נשים פונות אליי במרפאה. אני ד"ר אריאל זילברליכט, מומחה ברפואת נשים ובאורוגינקולוגיה, ובעבודתי במרפאה אני מלווה נשים רבות שאובחן אצלן שרירן. במאמר הזה ריכזתי את כל מה שחשוב לדעת על שרירנים ברחם: מה הוא, אילו תסמינים הוא גורם, איך מאבחנים אותו ואילו טיפולים קיימים היום. המטרה שלי היא שתגיעי לשיחה עם הרופא המטפל שלך כשאת מבינה את המצב ויודעת אילו שאלות לשאול.

שרירן (מיומה) הוא גידול שפיר של שריר הרחם. זה הגידול השכיח ביותר באגן אצל נשים, והוא מתפתח באחת מכל שלוש נשים בגיל הפריון.

שפיר פירושו שהגידול אינו סרטני. השרירן גדל מרקמת השריר של הרחם, ובדרך כלל כל שרירן מתחיל מתא אחד של שריר חלק, סוג השריר שממנו בנוי הרחם. מחקרים מראים שלמעלה מ-70% מהנשים יפתחו שרירן עד גיל 50, אבל רבות מהן לא ירגישו שום תסמין. לכן אצל נשים רבות השרירן מתגלה במקרה, בבדיקה גינקולוגית או באולטרסאונד (סונר). בדרך כלל מאבחנים אותו אצל נשים מעל גיל 35. הסיבות להופעתו עדיין לא ברורות עד הסוף, אבל ידוע שהוא גדל בהשפעת ההורמון אסטרוגן.

שני הורמוני המין הנשיים, אסטרוגן ופרוגסטרון, משפיעים על השרירנים. אסטרוגן הוא גורם הסיכון העיקרי לגדילה שלהם, ולכן אחרי גיל המעבר, כשרמות האסטרוגן יורדות, השרירנים קטנים. ברקמת השרירן נמצאו יותר קולטנים (רצפטורים) לאסטרוגן בשלב הפוליקולרי, כלומר בחלק הראשון של המחזור. קולטן הוא מעין "שקע" בתא שההורמון מתחבר אליו. בנוסף, נמצאו בשרירן יותר קולטנים לפרוגסטרון ויותר גורמי גדילה, כמו IGF-I. ככל הנראה האסטרוגן מעלה את מספר הקולטנים לפרוגסטרון, והפרוגסטרון, יחד עם גורמי הגדילה, גורם לשרירן לגדול.

שרירנים שכיחים מאוד: יש אותם אצל כ-30% מהנשים מעל גיל 35, ועד גיל 50 הם מתפתחים אצל כ-70% מהנשים, רובן ללא תסמינים.

השכיחות שונה לפי מוצא. עד גיל 35 מתפתחים שרירנים אצל כ-40% מהנשים הלבנות וכ-60% מהנשים ממוצא אפריקאי, ועד גיל 50 אצל כ-70% מהנשים, ובנשים ממוצא אפריקאי אצל יותר מ-80%. באופן כללי, שרירנים שכיחים פי 3 בערך בנשים ממוצא אפריקאי מאשר בנשים לבנות. אצלן הם גם מופיעים בגיל צעיר יותר, והרחם גדול יותר כשהם מתגלים. רוב הנשים עם שרירנים (70%) לא מרגישות שום תסמין.

המחקר מצביע על כמה גורמים שמשפיעים יחד על הסיכוי לפתח שרירנים:

• הורמונים: אסטרוגן ופרוגסטרון, ההורמונים שאחראים על המחזור החודשי, מעודדים את גדילת השרירנים.
• השמנת יתר: עודף משקל מעלה את הסיכון לגדילת שרירנים.
• גנטיקה: כשיש שרירנים לאם או לאחות, הסיכוי לפתח אותם גבוה יותר.
• לידות קודמות: נשים שכבר ילדו (multiparous) נמצאות בסיכון נמוך יותר לפתח שרירנים.
• תזונה: נמצא קשר בין תפריט שמבוסס על בשר אדום, עם מעט ירקות ופירות, לבין היווצרות שרירנים.
• עישון: באופן מפתיע, אצל מעשנות נמצאו פחות שרירנים.
• הריון: ההריון עצמו אינו גורם סיכון לשרירנים. ומה קורה לשרירן שכבר קיים? במהלך ההריון רוב השרירנים (כ-60%-78%) לא משנים את גודלם באופן משמעותי, וכשהם כן גדלים, זה קורה בעיקר בשליש הראשון.

שרירנים מסווגים לפי המקום שלהם ברחם: תוך-דופני (בתוך דופן השריר), תת-רירי (מתחת לרירית, בולט לתוך חלל הרחם) ותת-סרוזי (בולט החוצה מהרחם). כל סוג גורם לתסמינים אחרים.

אני מקפיד להסביר לכל מטופלת מאיזה סוג השרירן שלה, כי המיקום משפיע ישירות על התסמינים ועל בחירת הטיפול. רוב השרירנים מתפתחים בגוף הרחם. בדרך כלל יש כמה שרירנים בבת אחת, במקומות ובגדלים שונים, ושרירן בודד נדיר יותר. הגודל שלהם נע בין מילימטרים ספורים לעשרות סנטימטרים.

טבלת סוגי שרירנים - מיקום, תסמינים ומאפיינים

מלבד שלושת הסוגים העיקריים, יש כמה סוגים נדירים יותר. חלקם מחוברים לרחם בגבעול, כלומר ב"רגל" דקה ולא בבסיס רחב:

• שרירן "נולד" (Myoma Nascent): שרירן תת-רירי על גבעול, שגדל כלפי מטה עד שהוא יוצא החוצה דרך תעלת צוואר הרחם.
• שרירן "פרזיטי" (Parasitic Leiomyoma): שרירן תת-סרוזי על גבעול, שלפעמים מתנתק מהרחם או מתחבר למקום אחר, ומקבל את אספקת הדם שלו ממקור שמחוץ לרחם.
• שרירן תאי (Cellular Leiomyoma): שרירן שיש בו הרבה תאים אבל מעט תאים שנמצאים בחלוקה (מיטוזות). בבדיקת הרקמה במעבדה (פתולוגיה) הוא עלול להיראות כמו גידול סרטני (סרקומה), ולכן לפעמים מאבחנים אותו בטעות.
• שרירן תוך-ורידי (Intravenous Leiomyomatosis): גידול שפיר נדיר שמקורו ברחם, משרירן שחודר לוורידים של הרחם או מדופן כלי הדם של הרחם. הוא גדל בתוך הוורידים של הרחם והאגן, ובמקרים קיצוניים עלול להתפשט עד לחדרי הלב.

כ-70% מהנשים עם שרירנים לא מרגישות שום תסמין. אצל ה-30% האחרות, התסמינים הם דימום מוגבר, כאבים, לחץ על איברים סמוכים ובעיות בפריון.

אצל הנשים בלי תסמינים, השרירנים מתגלים בדרך כלל במקרה, בבדיקה שגרתית. אצל הנשים עם תסמינים, סוג התסמין תלוי בעיקר במיקום השרירנים ובגודלם.

דימום מוגבר מהרחם הוא הסימן השכיח ביותר לשרירן. כשליש מהנשים עם שרירן סובלות ממנו, בדרך כלל כשמדובר בשרירן תת-רירי או תוך-דופני. הדימום נוצר כי רירית הרחם שמעל השרירן נפגעת: היא מתנפחת (בצקת), נוצרים בה פצעים (התכייבות), וחלקים ממנה מתים (נמק). דימום מוגבר לאורך זמן עלול לגרום לאנמיה, כלומר מחסור בדם.

שרירן שגדל עלול ללחוץ על איברים שנמצאים ליד הרחם, והתסמינים תלויים באיבר שעליו הוא לוחץ. הלחץ השכיח ביותר הוא על שלפוחית השתן, ואז מופיעים צורך תכוף להשתין ובריחת שתן. כשהשרירן גדל לכיוון חלל הבטן, הוא יכול ללחוץ גם על מערכת השתן ועל מערכת העיכול.

כשהרחם השרירני גדול מאוד, הוא עלול ללחוץ על השופכן, הצינור שמוביל שתן מהכליה לשלפוחית. אז עלול להופיע הידרונפרוזיס, מצב שבו הכליה מתנפחת כי השתן מצטבר בה. זה לא שכיח, קורה בעיקר ברחם שרירני גדול מאוד, ובמקרים רבים חולף אחרי הטיפול בשרירנים.

כשליש מהנשים עם שרירנים סובלות מכאבים. השרירן עלול לגרום לכאבי בטן ואגן, אי נוחות בבטן, תחושת מלאות בבטן וכאבים בזמן יחסי מין (דיספראוניה). נשים עם שרירנים שסובלות מדימום מוגבר סובלות לעיתים קרובות גם מכאבים בזמן הווסת (דיסמנוריאה).

חשוב לי להדגיש: כשיש כאבים, צריך תמיד לבדוק קודם שאין להם סיבה אחרת, ורק אז לייחס אותם לשרירן. כך לא מפספסים מצב שמסכן חיים.

שרירנים יכולים להקשות על כניסה להריון, וההשפעה תלויה בסוג:

• שרירן תת-רירי: עלול לפגוע בסיכוי להרות, גם באופן טבעי וגם בטיפולי פריון מתקדמים.
• שרירן תוך-דופני גדול: עלול לפגוע בפריון כשהוא מגיע עד רירית הרחם ולוחץ עליה.
• שרירן תת-סרוזי: בדרך כלל לא פוגע בפריון.

אישה עם שרירנים שמתקשה להיכנס להריון צריכה לעבור הערכה מלאה. ההערכה כוללת היסטרוסקופיה, כלומר הכנסת מצלמה דקה לחלל הרחם דרך צוואר הרחם, ולפעמים גם MRI. המטרה היא לבדוק אם השרירן לוחץ על רירית הרחם.

סיכום תסמינים לפי שכיחות

בהחלט כן. בטן נפוחה ותחושת מלאות הן מהתלונות השכיחות ביותר אצל נשים עם שרירן ברחם.

נשים רבות חושבות שהן פשוט עלו במשקל, אבל בפועל מדובר בשרירן גדול שתופס מקום בבטן. לפעמים קוראים לזה "בטן שרירנית". במקרים כאלה, הסרת השרירן בדרך כלל מחזירה לבטן את המראה הרגיל שלה.

האבחון מתחיל בבדיקה גינקולוגית ידנית, וממשיך בבדיקות הדמיה: בעיקר אולטרסאונד, היסטרוסקופיה ובמקרים מיוחדים MRI.

בדרך כלל הרופא מגלה את השרירן לראשונה בבדיקה גינקולוגית ידנית (בדיקה בי-מנואלית, בשתי ידיים). אצל נשים עם עודף משקל הבדיקה הזו עלולה להטעות, ולכן מסתמכים על בדיקות הדמיה מדויקות יותר.

אמצעי אבחון שרירנים ברחם

חשוב לזכור: כשבודקים דימום מוגבר או לא סדיר, העובדה שנמצאו שרירנים לא מסיימת את הבירור. צריך לשלול סיבות אחרות לדימום, בהתאם לגיל, ולפעמים גם לקחת דגימה מרירית הרחם לפני שמחליטים על הטיפול.

שרירנים עלולים לעבור תהליכי התנוונות (דגנרציה) שונים, בעיקר כי מגיע אליהם פחות דם. חשוב להכיר אותם כדי להבין תסמינים חדשים ולשלול סיכונים.

הדם מגיע לשרירנים ברחם דרך כלי דם שמזינים אותם. כשהשרירן גדל מהר יותר מכלי הדם האלה, חלקים ממנו מקבלים פחות דם, והרקמה משתנה. אלה הסוגים העיקריים:

סוגי התנוונות (דגנרציה) של שרירנים

הטיפול נע ממעקב בלבד (ברוב המקרים), דרך טיפול תרופתי, ועד טיפולים זעיר-פולשניים וניתוחים. הבחירה תלויה בתסמינים, בגיל ובתוכניות להריון.

לנשים בלי תסמינים בדרך כלל לא צריך לטפל בשרירנים ברחם, ומספיק מעקב תקופתי. גם גודל הרחם לבדו אינו סיבה מחייבת להתחיל טיפול.

כשכן צריך טיפול, הוא מותאם אישית לכל אישה, לפי:

• השרירנים עצמם: גודל, מספר ומיקום.
• המטופלת: גיל ותוכניות להריון בעתיד.
• התסמינים: עד כמה הם קשים.
• העדפה אישית: מה המטופלת מעדיפה.
• קצב הגדילה: במיוחד אצל נשים אחרי גיל המעבר.

חשוב להבהיר: נכון להיום אין תרופה שמעלימה שרירנים או מקטינה אותם לצמיתות. עם זאת, לתרופות יש תפקיד חשוב כטיפול תומך.

מטרות הטיפול התרופתי:

• הקלה בתסמינים: תוספי ברזל לטיפול באנמיה, ותרופות שמפחיתות את דימום הווסת.
• הכנה לניתוח: הקטנה זמנית של השרירנים ושיפור ספירת הדם לפני הניתוח.
• חלופה לניתוח סביב גיל המעבר: בשנים שלפני הפסקת הווסת (פרי-מנופאוזה), טיפול שמקטין את השרירן עשוי לאפשר לחכות בלי ניתוח עד שהווסת תיפסק באופן טבעי.

הטיפול התרופתי המרכזי הוא תרופות מקבוצת אנלוגים ל-GnRH. הן משתיקות את בלוטת יותרת המוח, הבלוטה במוח שמפעילה את השחלות, ולכן רמות האסטרוגן יורדות מאוד. בדרך כלל הדימומים נעצרים, האנמיה משתפרת מאוד, והרחם והשרירנים קטנים באופן זמני. במחקר מרכזי נפח הרחם קטן בכ-45% אחרי 24 שבועות, אבל חזר לגודלו הקודם בתוך כחצי שנה מהפסקת הטיפול.

לטיפול יש תופעות לוואי שדומות לתסמיני גיל המעבר, והוא פוגע בצפיפות העצם. לכן זריקות של אגוניסט ל-GnRH ניתנות לבדן עד כשישה חודשים, ועם טיפול הורמונלי משלים (add-back) עד כשנה. היום יש גם כדור יומי שמשלב אנטגוניסט ל-GnRH עם מינון נמוך של הורמונים משלימים (Ryeqo). הכדור נכלל מאז 2025 בסל הבריאות לטיפול בתסמיני שרירנים, מפחית את הדימום הכבד ומאושר לשימוש ממושך, עם מעקב אחר צפיפות העצם.

מלבד תרופות וניתוח, יש טיפולים זעיר-פולשניים, כלומר טיפולים בלי חתך גדול, שאני מציג למטופלות שלי:

אמבוליזציה (צנתור עורקי הרחם): בצנתור מזריקים לעורקי הרחם חלקיקים סינתטיים מיוחדים שחוסמים אותם. אצל כ-80%-90% מהנשים הדימום בווסת משתפר מאוד, ובחודשים שאחרי הטיפול נפח השרירן העיקרי קטן בכ-60% ונפח הרחם בכ-40%. מצד שני, הסיכוי להזדקק לניתוח נוסף בתוך שנתיים גבוה יותר מאשר אחרי ניתוח: לפי סקירת Cochrane, כ-15%-32% לעומת כ-7%. חשוב לדעת: הטיפול לא מתאים לנשים בהריון או לנשים שרוצות להרות, כי יש חשש שהוא יפגע בפריון.

מיוליזה / אבלציה בגלי רדיו (Radiofrequency Ablation): מחדירים לשרירן מחט, בהנחיית אולטרסאונד, והמחט מחממת את הרקמה והורסת אותה. מגיעים לשרירן בלפרוסקופיה (דרך חורים קטנים בבטן) או דרך צוואר הרחם. במחקרים מרכזיים נפח השרירנים קטן בממוצע בכ-45% אחרי שנה בגישה הלפרוסקופית, ובכ-64% בגישה דרך צוואר הרחם, והדימום בווסת פחת.

גלי קול ממוקדים (HIFU / MRgFUS): גלי קול, שמכוונים בעזרת MRI, מחממים את השרירן ופוגעים בו בלי שום ניתוח. ה-FDA אישר את הטכנולוגיה כבר בשנת 2004, והיא מיועדת לנשים שסיימו להביא ילדים. השיטה נחשבת בטוחה ורוב המטופלות מרוצות ממנה, אבל היא מקטינה את השרירן במידה מוגבלת יחסית, ואי אפשר לקחת בה דגימת רקמה.

ההחלטה על ניתוח מותאמת אישית ובקפידה. אני מקפיד להציג לכל מטופלת את כל האפשרויות, עם היתרונות והחסרונות של כל אחת:

הסרת השרירן בלבד (מיומקטומיה): המנתח מסיר רק את השרירנים, ומשחזר ומשמר את הרחם. זה הטיפול המועדף לנשים שמתכננות הריון בעתיד. אפשר לבצע את הניתוח בכמה שיטות, מניתוח פתוח ועד שיטות זעיר-פולשניות. חשוב לדעת שעם השנים עלולים להתפתח שרירנים חדשים. משך הניתוח תלוי במספר השרירנים, בגודלם, במיקומם ובשיטת הניתוח. בניתוח דרך הבטן (פתוח או לפרוסקופי) הוא נמשך בממוצע יותר משעתיים.

כריתת רחם (היסטרקטומיה): פתרון קבוע וסופי לשרירנים, כי בלי רחם הם לא יכולים לחזור. שוקלים אותה כשיש שרירנים רבים או גדולים מאוד, והאישה לא מתכננת עוד הריונות ואיכות החיים שלה נפגעת מאוד.

השוואת אפשרויות טיפול בשרירנים

השרירנים נוטים לקטון כי רמות האסטרוגן יורדות, אבל הם לא נעלמים לגמרי, ושינוי מהיר בגודל שלהם מחייב בדיקה אצל רופא.

השרירנים גדלים בהשפעת הורמונים, ולכן אחרי הפסקת הווסת הם בדרך כלל מפסיקים לגדול, והתסמינים פוחתים מאוד. עם זאת, רחם שרירני בגיל מבוגר מחייב הערכה רפואית קפדנית, ובמיוחד כשהשרירן משתנה מהר בגודל או במראה, כי אז עולה חשד לשינויים ברקמה. חשוב לדעת גם שטיפול הורמונלי חלופי בגיל המעבר עלול לגרום לשרירנים לגדול שוב.

אי אפשר למנוע לגמרי היווצרות של שרירנים, ואין שיטה שהוכח שהיא מפחיתה את הסיכון. עם זאת, אורח חיים בריא נמצא קשור לסיכון נמוך יותר, ומעקב רפואי סדיר מאפשר לגלות אותם בזמן.

אלה ההרגלים שמחקרים תצפיתיים מצאו קשר בינם לבין סיכון נמוך יותר:

• תזונה מאוזנת: הרבה עלים ירוקים, ירקות ופירות נוגדי חמצון ודגנים מלאים, ופחות בשר אדום, סוכר ואוכל מעובד. לגבי מזונות עשירים בפיטואסטרוגנים (חומרים מצמחים שפועלים בגוף בדומה לאסטרוגן), כמו סויה, הממצאים לא חד-משמעיים. ניתוח משולב של מחקרים רבים (מטא-אנליזה) מצא שאכילה של הרבה מזון מבוסס סויה בבגרות קשורה דווקא לסיכון גבוה יותר לשרירנים.
• פעילות גופנית סדירה: עוזרת לשמור על משקל תקין ועל איזון הורמונלי.
• הפחתת מתח: חשובה לאיכות החיים ולבריאות הכללית, אבל לא הוכח שהיא מונעת שרירנים.
• מעקב רפואי קבוע: ביקורים סדירים אצל רופא נשים עוזרים לגלות שרירנים בזמן.

ההתאוששות תלויה בסוג הניתוח: מכמה שעות בהיסטרוסקופיה ועד 4-6 שבועות בניתוח דרך הבטן.

משך ההתאוששות תלוי בסוג הניתוח, באורך שלו ובמה שנעשה בו. כמה זמן נשארים בבית החולים:

• ניתוח היסטרוסקופי: ייתכן שאפשר לחזור הביתה כבר באותו יום.
• ניתוח זעיר-פולשני: בדרך כלל משתחררים ביום הניתוח או יום אחריו.
• ניתוח דרך הבטן: ייתכן אשפוז של לילה או שניים.

אחרי הניתוח ייתכנו כאב או אי נוחות בבטן במשך 7-10 ימים, ולפעמים גם התכווצויות ברחם או דימום קל מהנרתיק. בימים הראשונים עלולות להופיע גם בחילות והקאות, שכיחות אחרי הרדמה כללית, והפרשות מהנרתיק שחולפות תוך זמן קצר. החלמה מלאה נמשכת כ-4-6 שבועות.

שרירנים ברחם שכיחים מאוד, ונשים רבות חיות איתם לאורך שנים. ידע הוא הכלי החשוב ביותר שיש לך: כשאת מבינה מה סוג השרירן, איפה הוא נמצא ואילו תסמינים הוא גורם, את יכולה להחליט יחד עם הצוות הרפואי מה נכון לך. רוב השרירנים לא צריכים טיפול בכלל, וכשצריך, יש היום מגוון רחב של טיפולים שמותאמים לכל מטופלת. אני ממליץ לכל אישה להקפיד על מעקב גינקולוגי סדיר, ולא להסס לפנות לרופא כשמופיעים תסמינים. הבריאות שלכן חשובה לי, ואני כאן כדי ללוות אתכן בכל שלב.

1. American College of Obstetricians and Gynecologists (ACOG). Management of Symptomatic Uterine Leiomyomas. ACOG Practice Bulletin No. 228. Obstet Gynecol. 2021;137(6):e100-e115.
2. U.S. Food and Drug Administration (FDA). Updated Assessment of the Use of Laparoscopic Power Morcellators to Treat Uterine Fibroids. 2017.
3. Gupta JK, Sinha A, Lumsden MA, Hickey M. Uterine artery embolization for symptomatic uterine fibroids. Cochrane Database Syst Rev. 2014;(12):CD005073.
4. Al-Hendy A, Lukes AS, Poindexter AN, et al. Treatment of Uterine Fibroid Symptoms with Relugolix Combination Therapy. N Engl J Med. 2021;384(7):630-642.
5. Lewis TD, Malik M, Britten J, San Pablo AM, Catherino WH. A Comprehensive Review of the Pharmacologic Management of Uterine Leiomyoma. Biomed Res Int. 2018;2018:2414609.
6. Miller CE, Osman KM. Transcervical Radiofrequency Ablation of Symptomatic Uterine Fibroids: 2-Year Results of the SONATA Pivotal Trial. J Gynecol Surg. 2019;35(6):345-349.
7. Barjon K, Kahn J, Singh M. Uterine Leiomyomata. StatPearls. StatPearls Publishing; 2025.
8. Baird DD, Dunson DB, Hill MC, et al. High cumulative incidence of uterine leiomyoma in black and white women: ultrasound evidence. Am J Obstet Gynecol. 2003;188(1):100-107.
9. Donnez J, Dolmans MM. Uterine fibroid management: from the present to the future. Hum Reprod Update. 2016;22(6):665-686.
10. Brosens I, Deprest J, Dal Cin P, Van den Berghe H. Clinical significance of cytogenetic abnormalities in uterine myomas. Fertil Steril. 1998;69(2):232-235.
11. Rosati P, Exacoustòs C, Mancuso S. Longitudinal evaluation of uterine myoma growth during pregnancy. A sonographic study. J Ultrasound Med. 1992;11(10):511-515.
12. Friedman AJ, Hoffman DI, Comite F, et al. Treatment of leiomyomata uteri with leuprolide acetate depot: a double-blind, placebo-controlled, multicenter study. Obstet Gynecol. 1991;77(5):720-725.
13. Chudnoff SG, Berman JM, Levine DJ, et al. Outpatient procedure for the treatment and relief of symptomatic uterine myomas. Obstet Gynecol. 2013;121(5):1075-1082.
14. Hudgens J, Johns DA, Lukes AS, et al. 12-month outcomes of the US patient cohort in the SONATA pivotal IDE trial of transcervical ablation of uterine fibroids. Int J Womens Health. 2019;11:387-394.
15. U.S. Food and Drug Administration (FDA). Premarket Approval P040003: ExAblate 2000 System (InSightec). Decision date 22 October 2004.
16. Qin H, Lin Z, Vásquez E, et al. High soy isoflavone or soy-based food intake during infancy and in adulthood is associated with an increased risk of uterine fibroids in premenopausal women: a meta-analysis. Nutr Res. 2019;71:30-42.
17. NHS. Fibroids. National Health Service (UK). 2026.
18. Cleveland Clinic. Uterine Fibroids: Causes, Symptoms & Treatment. 2026.